הגוף והאנרגיות ככלי ביד יוצר

האנרגיה מנסה כל הזמן לחדור לגוף האדם. אך בשל אותם חוקים קוסמים בהם לא נעסוק ואיני בטוח כי נבין, נלמד שהגוף כפי שאנו מכירים אותו דומה לכלי, לכד חרס אשר דפנותיו העבות מונעות מהאנרגיה לחדור לכד.

אל תקשו ותאמרו שיש בכלי מספיק פתחים אשר דרכם יכולה האנרגיה להיכנס לכלי באם באמת זה רצונה. שכן בהתאם לסוד הבריאה אותו לא ננסה אפילו לחקור, יכול אני להניח שאותם פתחים בכלי פועלים ברובם כמנגנונים חד כיוונים אשר דרכם אין האנרגיה יכולה לעבור, וחלקם, למשל פתח הפה ופתחי האף פועלים מנגנונים אחרים הדואגים לכך שחוץ מאוויר, אבק, וכל זיהום אחר הנישא באוויר  דבר לא יעבור.

האנרגיה מנסה כל הזמן לחדור לגוף האדם – הכלי, כל הזמן, בכל רגע ורגע ללא הפסקה וע"י כך מצליחה האנרגיה לזכך במעט את הכלי וניתן להשוות זאת לנחל אשר זורם מטה ומכה באבן, בירידתו מאות מליוני טיפות של מים חובטות באבן ולאט לאט, בסבלנות אין קץ שוחקות את האבן.

באותה צורה האנרגיה המנסה לחדור לגוף מכה בו ללא הרף ולאט לאט מזככת אותו מחלקו החיצוני של הכלי, אך אין די בכך. לו היינו חיים מאות ואלפי שנים כאותה אבן הנשחקת לאורך הזמן ע"י הטיפות אולי האנרגיה היתה מצליחה לשחוק את הכלי ולחדור לגוף, ואז לא ההינו מדברים על הצורך להכיר אותה ולהתחבר אליה, אך בטווח של 120 שנה אין כל סיכוי כי תצליח לעשות זאת .

כדי לעבור מיכשול זה, כדי לזכך את הכלי ולאפשר לאנרגיה לחדור לגוף נאלצים אנו להתאים למעשה את הכלי, לסוג החומר המבקש לחבור אליו. וזאת בהתאם לחוק קוסמי האומר ששניים שהם זהים לחלוטין הופכים לאחד.

כאן יש צורך גם להבין שביקום יש מספר סוגים של אנרגיות אור, אשר על אף שהן כולן מגיעות מאותו המקור, הן שונות זו מזו ברמת הטוהר והזכות שלהן. ומתפקידנו  לדאוג לכך שהכלי הפרטי שלנו יתאים לחומר הטהור והזך מכל. וכל עוד לא נעשה זאת נאלץ להסתפק באנרגית האור כמובן, אך הפחות זכה מכולן.

מעשינו, מחשבותינו, המילים היוצאות מפינו הם הם הכלים אשר בעזרתם יכולים אנו לעדן את הכלי – הגוף ולהתאימו לאנרגיה הזכה מכל.

פחדים, חששות, מתחים, מחשבות רעות, קנאה, קללות, כעסים,…. ימשכו רק אנרגייה שלילית לכלי, והם לא יהיו כלים בהם נוכל לעדן אותו.