המלחמה היומית של מובטל והבדידות שלו

להיות מובטל בעבור רוב המובטלים זה להיות לבד. לבד עם המחשבות, לבד עם הפחדים, לבד עם הרגשות, לבד עם עצמם.

כמובטל אתה אוכל את עצמך ומתבייש לספר לאחרים על הפחדים שלך, על חלומות שונים ומגוונים הגורמים לך לקום בבהלה שטוף זעה קרה כשעה לאחר שסוף סוף נרדמת, ואף זאת לאחר ששתית כוס יין או שניים.

כמובטל קשה לך לתאר לאחרים כיצד הפחדים הצצים כאילו משום מקום, ללא הפסקה, פשוט משתלטים על הגוף שלך. אתה מרגיש את הפחד תוקף אותך, יורד ומחלחל עד לבטן, מסתובב בודק, שב ויורד לרגליים, ואז חוזר  ועולה לחלל הבטן ולופת אותה בחוזקה, לוחץ יותר ויותר חזק, מכאיב לך ונהנה מכל רגע.

כמובטל אתה מתבייש לספר לאחרים שהפחדים מלווים אותך בכל רגע ורגע של היממה, כאילו יושב שם מעליך תסריטאי חרוץ אשר רק בעבורך רושם כל רגע מחזה חדש וללא התחשבות במצבך הגופני והנפשי ממהר לספר לך על הפרק החדש שכתב, ושואל אותך איך תשלם משכנתא או שכ“ד, חשמל, מים, עירייה, איך תיסגור את המינוס בבנק ותדאג ששקים לא יחזרו, איך תקנה אוכל לילדים, והרשימה ארוכה ארוכה.

כמובטל אתה לא יכול לספר לאחרים על תחושת הכישלון המשתלטת עליך. אתה לא יכול לדבר עם  אחרים על מה שעובר עליך כאשר אישתך רק מביטה בך ואתה רואה את הפחד נישקף מעינייה, או כאשר אתה שומע את קולות הבכי החנוק פורצות מגרונה למרות שהיא מנסה לשמור על אופטימיות ולהראות לילדים ששום דבר לא קרה, בסך הכל אבא מובטל, אין לאבא עבודה.

אתה לא יכול לתאר לאחרים מה עובר עליך שהילדים מבקשים כסף לבילוי, רוצים משחק מחשב חדש או להירשם לטיול ואין לך, פשוט אין.

אתה לא יכול לדבר על תחושות הקנאה, על הבושה, אין אתה חי בחלל סגור ומבודד, החברים ובני המשפחה עובדים, כולם מסודרים, בנו בתים, החליפו מכוניות, נסעו לחופשה, יצאו לבלות ואתה מקשיב לסיפורים, שומע חוויות ומביט על אישתך ויודע שהפרת את ההבטחה שנתת לה קבל עם ועדה. הבטחת לדאוג לה ולרווחתה, הבטחת שדבר לא יחסר לה, ולא עמדת בהבטחה. אתה לא יכול לדבר על תחושת התיסכול שלך.

השנים חולפות, אתה כבר לא ילד הגעת לגיל בו היית אמור להנות מעמל כפיך, לקצור את הפירות, לתמוך בילדים ולהתגאות בעצמך, ואף שיתגאו בך.  אך אתה מפחד לחלום ולקוות, אחרי כל כך הרבה אכזבות. כל אכזבה מטיחה אותך מטה, וכה קשה לך לקום ולעמוד, אתה מרגיש שאין לך כוחות .