במהלך החיים אנו נפרדים בצער וכאב מיקירים ואהובים.
לנו, כבני אדם כואב ועצוב להיפרד מהם. ולעיתים קרובות אנו גם מביעים צער בעבור אותו חבר ממנו נפרדנו, מתוך הבנה שחבר זה נפרד מהחיים מהר מדי, אותו חבר לא הצליח להנות מהחיים, למצות אותם עד תום.
אורך החיים, משך הזמן בו תשהה הנשמה בגוף האדם בגלגול הנוכחי, תלוי במשימות אותן צריכה הנשמה להשיג, תלוי באופי המשימה, במורכבות שלה, ובעיקר בכמות המשימות. ולרוב, לאור כמות המשימות, מחזור חיים אחד לא תמיד מספיק.
משך זמן זה המקסימלי המוקצב לנשמה למילוי משימותיה נבחן כגלגול חיים מלא – 120 שנה, או כגלגול חלקי, כלומר, חיים של עד 120 שנה, וברגע שהנשמה משיגה את מטרתה, למעשה הסתיים הצורך שלה להישאר בגוף, להמשיך לחיות, והיא חוזרת הביתה.
הנשמה סיימה את תפקידה. הנשמה חוזרת הביתה.
עלינו לזכור שהנשמה בגוף, סובלת. גוף האדם לא נחשב כמקום הטבעי של הנשמה, לכן היא תעדיף להשתחרר ממנו מהר ככל שניתן.
נשמה המשיגה את מטרתה, נפרדת מהגוף, וחוזרת הביתה, היא נשמה מאושרת. על אחת כמה וכמה, כאשר היא חוברת לגוף לתקופה מוגדרת מראש, למשימה מוגדרת, אז מצבה, מעמדה בעולמות עליונים הוא טוב.
אנחנו יכולים להמשיל זאת לאדם שגמר ללמוד במוסד להשכלה גבוהה ולא הגיש את עבודת הגמר כדי לקבל את התואר. על אדם זה לשוב ולהגיש עבודה זו, עליו לקבל את התעודה. רק לאחר מכן נוכל, אנחנו, להתייחס אליו כרופא, כמהנדס וכד'.
אותו אדם שלו נשאר רק להגיש את העבודה, יודע שאת המסע עצמו הוא כבר עשה, נמצא הוא קרוב לקו הסיום. ואין מצבו דומה לאדם אשר החל את לימודיו, החל את המסע שלו ואינו יודע, אינו בטוח אם וכיצד יסיים מסע זה.
למרות הכאב, למרות הצער, על אף תחושת האובדן המלווה אותנו, עלינו לשמוח בעבור אותה נשמה. היא את שלה עשתה. היא את המטרות שלה השיגה. מקומה בעולמות עליונים מובטח. הלוואי על כולנו. אני מאחל זאת לכל אחת ואחד מאיתנו.
כשם שאנחנו בוחנים את חיינו תוך כדי הסתכלות על התמונה הרחבה יותר, על הקשר שבין חיים אלו לסך כל חיי הנשמה. כך עלינו לבחון את חיינו בגלגול החיים הנוכחי, כאן ועכשיו.
עלינו לזכור שיש קשר הדוק בין חיינו כאן ועכשיו, למעשים שנעשו או לא נעשו בעבר, בחיים קודמים, או למטרות אותן הנשמה צריכה להשיג, למרות שאנו לא מודעים לכך, למרות שאין לנו כל מושג מה עשינו בחיים קודמים, ולבטח לא נדע מהן המטרות אותן צריכה הנשמה להשיג.
